כמה אני רעבה עכשיו?

13:20 תחושת רעב מציפה אותי עכשיו. סיימתי לעבוד לפני 20 דקות וכבר במהלך הפגישה האחרונה שלי, כחלק מהדיון עם המטופלת האחרונה על מה שהיא אכלה היום ואיך היא הרגישה, אני חשה שמשהו בגוף שלי מתחיל להתנהל אחרת. רמת האנרגיה שחשתי עד לא מזמן לאט לאט משתנה, כאילו משהו בזרם נחלש ולא מצליח להגיע בשצף לכל האיברים. הקיבה שלי מתחילה לסמן לי אי נוחות, מן ריקנות שהולכת ומתגברת שם במיכל. אני סוגרת את המשרד, יוצאת ונכנסת לאוטו. אין לי אוכל איתי ואני נמצאת שם באוטו בשקט, בלי רדיו (מספיק דיבורים להיום – תיכף אשים לי דיסק של אברהם טל) ובינתיים אני עם עצמי ועם הגוף שלי בדרך. הקיבה מאותת לי בכל רגע שהיא חיה ובועטת ואני רק נוהגת ושמה לב להתפתחות של התחושות בגוף שלי.

אני מהרהרת על המצב הזה, על התחושה הפיזית הזו. שיש צורך בגוף, משהו שרוצה לקבל התייחסות ומענה והוא עדיין לא מגיע פשוט כי אין לי אוכל איתי ואני בזמן של המתנה עד שאגיע לארוחה הבאה  שלי.

כמה לא פשוט לפעמים להרגיש רעב, לחכות לאוכל. האוכל שימלא את המיכל של הקיבה, שיאפשר לגוף את הרגיעה הפיזית.  האוכל שירגיע את המערכות של הגוף ויתן להן חומרים להמשך עבודה ברגיעה.

זה רגע של רעב שהוא מאד מאד ברור לי. וכמה זה מורכב לדבר עליו עם המטופלים. עם האנשים שהתחושה הזו אינה מוכרת להם ממש, לא ברמה הפיזית.

תחושת רעב שהם בחרו לא להתייחס אליה, תחושת רעב שהם לא מצליחים לזהות כי אין היום חיבור בין הגוף לתודעה הגופנית שלהם.  כזו תחושה שהם לא מספיקים להרגיש כי הם לא מפסיקים לאכול.  תחושת רעב פיזי לא רעב ריגשי.

הרבה אנשים מדברים על רעב ריגשי או על אכילה ריגשית. בגדול, הם מדברים על הרצון לאכול כי משהו קרה או כי משהו לא קרה, על "חשק" או דחף גדול לאכול או לנשנש בלי סיבה נראית לעין או ללא סיבה מודעת. על מצבים שבהם רב הנסתר על הגלוי והאכילה כבר הופכת להיות כלי עזר להתמודדות ריגשית.

ואני בוחרת להתייחס פה היום לרעב הפיזי. לדעתי הוא נזנח בשיח הציבורי. עד כמה אנחנו בכלל מתפנים אליו? עד כמה אנו רוצים בכלל לחוש אותו, להתייחס אליו? עד כמה אנו יודעים איך לזהות את הרעב הפיזי שלנו ואיך נכון וראוי להתייחס אליו?

כמה כהורים אנו משקיעים בחינוך הילדים לזיהוי תחושות פיזיות לרעב, לצמא ולשובע. כמה אנו פנויים להקשיב לילדים בתוך לוח זמנים צפוף וריבוי משימות במהלך היום והערב בחברתם.

אנו שוכחים שרעב הוא צורך בסיסי, שלכך "התכוון המשורר" כשהוא ברא אותנו – שנזין את הגוף הפיזי לפי צרכיו ולשם תפקוד תקין. מאז דברים קצת התפשטו ונוצרו הרגלים וגורמים להמשך אכילה מעבר לצרכים הפיזיים.  אכילה לשם הנאה לפרקי זמן ארוכים מאד או מדיי או אכילה שלא קשורה להנאה אלא להאבסה.

האם לגיטימי בכלל להיות רעבים ולקחת הפסקה באמצע יום עבודה בתוך חברה שמקדשת רזון ומצויינות? הדבר מורכב עוד יותר באוכלוסייה חלשה שקשה לה לעמוד על הזכויות שלה וגם בקרב עצמאיים שרוצים להספיק והכל על חשבון הזמן שלהם, גם ההפסקות.

נחזור לרעב שלי, אני כותבת עכשיו תוך כדי ישיבה והמתנה למנה שהזמנתי בבית הקפה השכונתי. בחרתי הפעם לא להגיע הביתה ואז להתחיל לבשל אלא לשבת בחוץ ולאכול ארוחה חמה שתגיע יותר מהר ותיתן לי מענה איכותי ומאד אפקטיבי ביום הזה שלי. הספקתי לכתוב את כל הפוסט הזה עם הפסקה באמצע שבה אכלתי והרגעתי את הגוף שלי. נרגעו גם הנפש והרוח. התחושה עכשיו היא נהדרת. זו תחושה של חיבור, של רגיעה ושל יכולת לחזור לתפקוד מלא ואיכותי יותר בהמשך יום עמוס של משימות (לאסוף את הילדים מהקייטנות, לחזור לקליניקה לפגישה ומשם מיד לקחת את הבנות לשיעור שחייה).

ואני שוב תוהה איך זה יכול להתקבל על הדעת כשאנשים (חלק גדול מהמטופלים שלי) בוחרים לא להתייחס לרעב הפיזי, אלה שכן מזהים ומרגישים. וכמה עבודה נדרשת וכמה זה תמיד מספק עבורי להצליח להוביל אותם, בקצב שלהם כן לבחור ולהתבונן, לבחור להתחבר לגוף ולבדוק מה קורה שם במכלול התחושות הפיזיות – לא רגשות, תחושות. על עולם הרגשות אכתוב בפוסט אחר כמובן – זה מרתק ומאתגר בפני עצמו.

אני מזמינה אתכם לקחת כמה רגעים במהלך היום שלכם ולבדוק עם עצמכם:

האם אתם מזהים רעב פיזי?

האם אתם פנויים להקשיב לעצמכם, לגופכם?

האם יש סיכוי שחלקכם יבין שלא כל אכילה היא אכילה ריגשית ושבעצם יש לכם גם צרכים פיזיים ששכחתם ששווה להתייחס אליהם ולתת להם את המקום והמענה?

קחו לכם זמן להעיז להתבונן ולבדוק.

שיהיה שבוע טוב לכולנו עם תחושות, רגשות ותובנות מעניינות.